פסק דין תקדימי – היתרה למשיכת יתר על פי מסגרת האשראי שמעמיד הבנק ללקוח היא נכס הניתן לעיקול (עד לגובה הבטוחות בחשבון)


פסק דין בת"א 2176-08 מחוזי תל אביב - אלבס, א.מ. רכיבים ואח' נגד בנק מזרחי -טפחות

בפסק דין תקדימי מיום 10/1/2011 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב כי היתרה למשיכת יתר על פי מסגרת האשראי שמעמיד הבנק ללקוח היא נכס הניתן לעיקול, זאת אף אם חשבון הבנק מצוי ביתרת חובה. המדובר בהחלטה אשר השלכותיה על המערכת הבנקאית עשויות להיות מרחיקות לכת.

הפרקטיקה הנוהגת עד היום הייתה כי משקיבלו הבנקים הודעות עיקול על חשבונות של נתבעים וחייבים המנוהלים אצלם, היו הבנקים מסרבים לאשר את העיקולים, כאשר החשבון היה ביתרת חובה. פרקטיקה זו אושרה על-ידי בתי המשפט כדבר שבשיגרה, עד לפסק הדין שניתן.

התובעים, משה אלבס וחברת א.מ. רכיבים (2005) בע"מ שבשליטתו עתרו לבית המשפט באמצעות עורך דין של המשרד, כנגד התשובה השגרתית כי "אין כספי לעיקול" שהשיב להם בנק המזרחי במענה לעיקול שהטילו על חברת דורנקסט אלקטרוניקה שבשליטתו של אברהם שיף בת.א. 1905/06 (מחוזי תל אביב).

משסירב הבנק לאשר את העיקול, בטענה כי החשבון מצוי ביתרת חובה, הוגשה תובענה לאישור העיקול כנגד הבנק. התובעים טענו כי על אף שהחשבון היה ביתרת חובה, היה על הבנק לאשר את העיקול עד לגבול מסגרת האשראי שהעמיד הבנק לחברה.

הבנק טען כי לאור פסיקת בית המשפט העליון בפסק דין, הרי שלבנק יש שיקול דעת האם להעניק אשראי או לסרב להעניקו ומשאין הבנק מחויב להעמיד האשראי והדבר נתון לשיקול דעתו, הרי שלא מדובר בנכס הניתן לעיקול (אלא בציפייה לקבלת זכות עתידית, אשר אינה ניתנת לעיקול).
כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן, קיבלה בהחלטה ארוכה ומנומקת את עמדת התובעים, תוך שהיא מאבחנת את פסה"ד המנחה בפרשת אילתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (ע"א 323/80, פ"ד לז(2) 673 (1983)) על-פיו נהגו הבנקים עד כה:

בית המשפט קבע כי בין הבנק לבין הלקוח היה הסכם מחייב להעמדת מסגרת אשראי, אשר הבנק היה מחויב לכבד, ומכאן שמסגרת האשראי שרירה וקיימת, וניתנת לעיקול.

בשונה מעניין אלתית – במקרה זה נוסח צו העיקול באופן רחב וגורף וכלל את כל הנכסים והזכויות מכל סוג ומין וכך כלל הוא גם זכויות עתידיות לקבלת אשראי, גם אם טרם התגבשו.

בית המשפט קבע כי לאור הסכם מסגרת האשראי שבין הבנק ללקוח, מחויב הבנק להעמיד אשראי לפחות עד גובה הבטוחות המצויות בחשבון (שכן בהימצא בטוחות אין סיכון לכספו של הבנק), ועל כן זוהי זכות הניתנת לעיקול. מאחר וביום הטלת העיקול אצל הבנק עמד חשבון הבנק ביתרת חובה של 103,776 ₪ מתוך מסגרת אשראי של 220,000 ₪, ומאחר ולא עלה בידי הבנק להראות כי לא היו בטוחות בחשבון אושר העיקול על היתרה למשיכת היתר בגובה 116,224 ₪.

בית המשפט פסק הוצאות בסך 40,000 ₪ לחובת בנק המזרחי.

כנגד פסק הדין הוגש לבית המשפט העליון ערעור מצד בנק המזרחי טפחות (ע"א 1507/11) . איגוד הבנקים ביקש להצטרף כידיד בית המשפט. הוגשו סיכומים והתקיים דיון בערעור. בטרם מתן החלטה ביקש המותב הדן בתיק (כבוד השופטת א' חיות; כבוד השופט צ' הנדל וכבוד השופט נ' סולברג) את עמדת המפקח על הבנקים בסוגייה.

את התובעים ייצג עורך דין של המשרד המתמחה בדיני עיקולים. עורך הדין ציין בסיפוק: "ידענו שבנק מזרחי-טפחות מעמיד אשראי וערובות שונות לחברה לצורך פעילותה ועל רקע זה תשובתו של הבנק לצו העיקול הייתה בלתי סבירה". 

"בית המשפט קיבל את טענותינו ולפיהן הבנק אינו יכול לשמש "חומת אש" (Fire Wall) בפני עיקולים בחשבונות לקוחותיו, כאשר אלה מצויים ביתרה אפסית או יתרה שלילית מינימאלית, כאשר מאחורי אותה חומה שיצר, ממשיכים לקוחותיו לנהל פעילות עסקית עניפה וכאשר הבנק ממשיך לכבד משיכות והתחייבויות אחרות מן החשבון בהתאם למסגרות האשראי הרחבות שהעמיד ללקוח. נאמר לבנקים במפורש כי אינם רשאים להעדיף משיכות אחרות שמבצע הלקוח מחשבונו על פני עיקולים מכח צו שיפוטי וכי הבנק אינו יכול לשמש צינור להעלמת כספים של חייבים מאת נושיהם "

"בעולם מסחרי שבו מידרדר, למרבה הצער, מוסר התשלומים של חייבים, קבע בית המשפט כי צו שיפוטי ו/או פסק דין היוצאים מלפני בית המשפט, אינם אלא בגדר המלצה ועל הבנק לכבדם. מצאנו לשמחתנו שופטת אמיצה שלא היססה לכתוב פסק דין חדשני "
 

לפסק הדין המלא - לחצו כאן