להקדים את הבלתי נמנע


מאת: גלעד שר, עמי אילון ואורני פטרושקה

בעקבות כישלון השיחות שיזם מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, מקבלת משנה תוקף החלופה של צעדים חד-צדדיים להפרדוּת מהפלסטינים. הסיבה לכך ברורה – קיימת הכרה גורפת (לפי סקר אחרון – 73% מהציבור) כי ללא הפרדות מהפלסטינים ישראל לא תוכל לשמור על צביונה כמדינה דמוקרטית ובית לעם היהודי. ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצמו ציין בשבוע שעבר כי קיימים יותר ויותר קולות "מהמרכז שמאלה ועד המרכז ימינה" התומכים בצעדים חד-צדדיים.

ואולם כמו לגבי יתר העמדות המושמעות בשיח הפוליטי, גם כאן ראוי להבחין היטב בפערי התפיסה העמוקים שבין התומכים בצעדים חד-צדדיים. יש לפסול את הרעיונות של אלה שאינם מקדמים מציאות של שתי מדינות לאום, מטרפדים כל הסכם עתידי, ומתעלמים מטעויות העבר ומלקחיהן. על ישראל להתמקד בהיערכות שתאפשר לה להוביל מהלך אשר יביא לשינוי המציאות גם בהיעדר הסכם, שינוי שעם יישומו מדינת ישראל תהיה ביתו הדמוקרטי של העם היהודי, ואשר יגביר את ביטחון המדינה וישפר את הלגיטימציה שלה בעולם.

ראשונה להיפסל היא "תכנית" הסיפוח של נפתלי בנט, המציע לספח חד-צדדית כ-60% משטחי יהודה ושומרון. הצעה זו רואה את הסכסוך כאילו היה אך ורק טריטוריאלי, וכאילו כלל לא מעורבות בו סוגיות עמוקות של עצמאות, זהות, ולגיטימציה. לכן, הצעדים שמציע בנט הם דסטרוקטיביים, פוגעים ביכולת להגיע בעתיד להסכם כלשהו, ומשמרים ואף מחריפים את הבעיות שמהן סובלת ישראל עקב התמשכותו של הסכסוך (כיבוש, בידוד, סנקציות וכו'). למותר לציין, ששום ממשלה שכיהנה בישראל מאז 1967, לרבות ממשלות ימין מובהקות, לא סיפחה באופן גורף לישראל שטחים ביהודה ושומרון, גם בתקופות שבהן לא התקיים כל תהליך מדיני ולכן, נראית ההצעה הזו כדמגוגיה ותו לא.

הסוג השני של צעדים חד-צדדיים מגולם בתכנית ההתכנסות, שעליה דיבר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בראשית תקופת כהונתו, ואשר אמורה הייתה לחקות במידה רבה את ההתנתקות מעזה והנסיגה מלבנון. כיום, ברורים לכל החסרונות של מהלכים נטולי-הקשר אלה, ובפרט היעדר אופק מדיני והכשלים במתן מענה הולם לבעיות הביטחון ולנושא קליטת המתנחלים. מהלכים חד-צדדיים כאלה, שלא נעשה לפחות ניסיון להיערך היערכות כוללת לקראתם, או לתאם את המהלך המתגבש, משחקים לידיהם של הקיצוניים בשני הצדדים מכיוון שהם מאפשרים להם להיכנס לריק שנוצר בעקבות הפינוי הבלתי מתואם.

ואולם קיים גם סוג שלישי העשוי להעניק לישראל יתרונות גדולים הן בבית פנימה והן בזירה הבינלאומית: צעדים עצמאיים קונסטרוקטיביים, ובשאיפה מתואמים – צעדים המקדמים מציאות של שתי מדינות לאום, לעם היהודי ולעם הפלסטיני, שהגבול העתידי ביניהן יתבסס על קווי יוני 67' עם החלפת שטחים.

כך, צעדים שיהיו מתואמים ככל הניתן, המקדמים היפרדות לשתי מדינות יחשבו כצעדים התורמים לעיצוב מציאות שבה יש גבול ברור, אף כי עדיין לא גבול קבע, בין מדינת ישראל לבין מדינת פלסטין. צעדים אלה אינם מחליפים הסדר קבע, אך גם בהיעדרן של שיחות ישירות או עקיפות בין הצדדים הם משנים מציאות לטובתה של ישראל וביוזמתה, משפרים את המצב בשטח ומגבירים את הסיכוי לחזור למשא ומתן על הסדר קבע.

הצעד הקונסטרוקטיבי המשמעותי ביותר שישראל צריכה לבצע הוא הכרזה על היעדר תביעת ריבונות על השטחים שממזרח לגדר ההפרדה. צעד כזה, שיתבצע בכפוף להקשר של מתווה מדיני, ובהמשך לנכונותה של ישראל לשוב בכל עת למשא ומתן על-פי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338, יאפשר לישראל להיפרד משטחים אלה באופן מבוקר, מתון והדרגתי. היא תעשה כן תוך מתן מענה לבעיות הביטחון – שהרי בטווח הקצר לא יהיה צורך לשנות את היערכות צה"ל בשטחים אלה, ותיערך לקליטה נכונה ומתוכננת היטב של המתנחלים שיבקשו להתפנות מרצונם.

בנוסף, צעד כזה ישקם את האמינות הישראלית הבינלאומית באשר לכוונתה להגיע להסדר של שתי מדינות, שהרי אם ישראל יוצרת במו ידיה מציאות של שתי מדינות לא ניתן יהיה להאשימה בכך שהיא מנסה לאחז עיניים, ולפיכך תישמט הקרקע תחת ההצדקה למהלכי הדה-לגיטימציה והסנקציות כנגד ישראל. כשיבשילו התנאים לכך, ניתן יהיה לשוב ולדון על הסדר הקבע.

כישלון השיחות בשנה האחרונה חייב להוביל למסקנה שישראל לא יכולה להותיר את החזון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית כבן ערובה בידי הפלסטינים או לדינמיקה בלתי מוצלחת של משא ומתן. הגיעה העת ליטול את גורלנו בידינו וליצור, למען עתיד בצבעי דגל הלאום, מציאות כזו באמצעות צעדים עצמאים, קונסטרוקטיביים, ומתואמים.

  המאמר פורסם בוואלה! חדשות