מה יודעים המתנחלים?

 
מאת: גלעד שר 

הציבור בישראל אינו יודע לאן מועדות פניה של הממשלה בשאלת ההתנחלויות. זו שאלה לגיטימית, ומן הראוי להציבה בפני ראש הממשלה

בתוך פחות מחצי שנה, על-פי לוח הזמנים של מפת הדרכים האמריקנית, אמורה לקום בשטחים מדינה פלסטינית בגבולות זמניים.

הנה מה שאומרת מפת הדרכים בתרגום חופשי: בשלב הראשון (שאנחנו כעת בעיצומו) ממשלת ישראל מפרקת מאחזים שהוקמו מאז מארס 2001, ובהתאם לדו"ח מיטשל, מקפיאה את כל הפעילות בהתנחלויות, לרבות גידול טבעי. בשלב השני מוקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, עם מקסימום רציפות טריטוריאלית ופעולות נוספות בעניין ההתנחלויות.

איפה בדיוק ובאיזה גבולות תוקם המדינה הפלסטינית שגבולותיה זמניים? כמה התנחלויות יצטרכו להתפנות? מדוע מוקמת מדינה פלסטינית - אחד מנושאי הקבע המובהקים - בטרם הוסדרו יתר המחלוקות (ירושלים, פליטים, גבולות הקבע וסידורי הביטחון)? מהן "הפעולות הנוספות בעניין ההתנחלויות" שישראל נדרשת לעשות? בכל אלה מפת הדרכים שותקת, ופתוחה לפרשנות.

במקום לטאטא אל מתחת לשטיח את בעיית ההתנחלויות (ומדובר ברובן) שיצטרכו בסופו של תהליך להתפנות, ראוי שקברניטי המדינה יפעלו באחריות וביושר כלפי המתנחלים. במקום להשלות אותם בקריצת עין כי בסופו של התהליך יישארו רוב ההתנחלויות על מקומן, עליהם לתכנן היטב את חידוש תנופת ההתיישבות של היחידים והקהילות שיתפנו מיהודה, שומרון וחבל עזה בתחומי מדינת ישראל, תוך הקצאת משאבים לאומיים לכך.

חוץ מעימותים מתוקשרים סביב פינוים של מאחזים יחידים, לא קרה בעצם מאומה, והציבור בישראל אינו יודע לאן מועדות פניה של הממשלה בשאלת ההתנחלויות. זו שאלה לגיטימית, ומן הראוי להציבה בפני ראש הממשלה, לקראת ביקורו בבית הלבן השבוע. שהרי אפשר להניח כי העקרונות המנחים למו"מ, לכשיתחדש, יתבססו במידה רבה על הפתרונות למצב-הקבע, שנדונו באורח מעמיק ואינטנסיבי בשנים 1999- 2000, והמהווים פשרה טריטוריאלית הוגנת, מאוזנת וסבירה.

לפי עקרונות אלה, תיעשה חלוקה מחדש של ארץ ישראל המנדטורית, בין מדינה פלסטינית ריבונית לבין מדינת ישראל, על בסיס קווי 4 ביוני 1967, עם שינויים מוסכמים, לרבות הכללת רוב המתיישבים בשלושת גושי ההתנחלות העיקריים שיסופחו למדינת ישראל, ופיצוי הפלסטינים באמצעות חילופי שטחים; המדינה הפלסטינית תוגדר כבית הלאומי היחידי של העם הערבי הפלסטיני, ומדינת ישראל תוגדר כבית הלאומי של העם היהודי; לא תוכר בשום אופן זכות השיבה של פליטים למדינת ישראל. הפליטים הפלסטינים ישוקמו במדינות מושבם, במדינה הפלסטינית ובארצות נוספות שיביעו נכונות לקולטם. יוקם מנגנון בינלאומי לשיקום הפליטים ולסיוע למדינות שיקלטו אותם; אזור ירושלים ישמש לשתי בירות: ירושלים היהודית ואל-קודס הערבית, שביניהן יחצוץ קו ריבונות ברור ומוגדר. באגן הקדוש, סביב העיר העתיקה, יחול משטר מיוחד, יתכן בינלאומי, שיבטיח את חופש הגישה והפולחן לכל הדתות.

מנהיגות אחראית איננה מסתירה מידע מציבור שעלול להיפגע יותר מאחרים, ואינה שולחת מסרים סותרים לכלל האזרחים במדינה. האמת הכואבת היא שרוב ההתנחלויות (אך לא בהכרח רוב המתנחלים) יפונו בסופו של התהליך, וצריך לומר זאת כבר כעת. אם לא רוצים לראות בקריסת מפעל ההתיישבות כולו, ואם אכן אנו פועלים לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים, נדרש מסר חד וברור. וחשוב יותר - נדרש תכנון לאומי ארוך טווח בכל התחומים, שיביא בחשבון את היישוב-מחדש של מי שיפונה, אם בגושי ההתיישבות שייוותרו בידינו בהסדר הקבע, ואם בגליל, בנגב או במרכז הארץ.


עו"ד אל"מ (מיל.) גלעד שר, היה ממנהלי המו"מ המדיני בשנים 1999-2001, וכיהן כמנהל לשכת ראש הממשלה


לכתבה, כפי פורסמה באתר ynet -לחצו כאן