מצעד האיוולת 

 

מאת: גלעד שר 

בעקבות חקירת אמנון אברמוביץ'


ד"ר ראובן פדהצור הוא מרצה במכללה לביטחון לאומי, טייס קרבי בחיל האוויר, פרשן בעיתון "הארץ" וגלי-צה"ל לענייני ביטחון. במשך שנה שלמה היה פדהצור גם חשוד בריגול נגד מדינת ישראל. אם זה קרה לו, זה יכול לקרות לכל עיתונאי וממילא לכל אחד מאיתנו.

תחילת הפרשה בכתבה ששודרה בנובמבר 93' בתוכנית "רשת חוקרת" של הערוץ השני. בכתבה הוצגו נתונים לא מחמיאים על ביצועי טיל הפטריוט במלחמת המפרץ. המסקנה: בניגוד מוחלט לאופוריה שהשתררה בארץ עקב עליונותו של הטיל על הסקאדים, היו ביצועיו כושלים ונזקיו מרובים.

אולי לא מיותר לציין כי הצנזור הצבאי אישר את הכתבה לפני השידור, וכי המידע שהיה כלול בה התפרסם ברבים לפני כן במקומות שונים בארץ ובעולם. הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון ושר הביטחון לשעבר משה ארנסט טענו כי המידע שנחשף כלל אינו סודי.

צבא ארה"ב וחברת ריתיאון, יצרנית הטיל, הציגו עד אז מידע כוזב ומטעה בדבר ביצועי הפטריוט. פדהצור עצמו הוזמן כמומחה להעיד על כך, כשנה לפני תחילת הפרשה, בפני ועדה של הקונגרס בוושינגטון. מישהו בשני הגופים האלה לא אהב את חשיפת הנתונים הזו. מישהו אחר, בצמרת חיל האוויר הישראלי, הגיש בעקבות שידור הכתבה בטלוויזיה תלונה פלילית נגד הכתב. התוצאה – הוא נחקר באפריל 94' כחשוד בעבירה של החזקת מסמך רשמי כשאינו מוסמך לכך, עבירה בפרק הריגול של חוק העונשין.

לטיפול הזה היה סוף טוב: שנה בדיוק לאחר חקירתו הראשונה של פדהצור במטה היחידה הארצית לחקירת פשעים, הודיעה לי פרקליטות מחוז תל-אביב כי התיק נגדו נסגר מחוסר עניין לציבור. ההחלטה הזאת באה לאחר כמה ישיבות בפרקליטות שבהן הסברנו, בין היתר, שהעמדה לדין במקרה זה תבטא פשיטת רגל מסוכנת מאין כמוה של נורמות בסיסיות המקובלות בחברה נאורה. חברת רשת, שבאכסנייתה הופקה הכתבה, התנערה מאחריותה לתוכנה אך הסכימה, בהגינותה, לשאת בחלק מהוצאותיו המשפטיות של פדהצור. ההחלטה הסופית על סגירת התיק התקבלה בעצה אחת עם פרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש, ועם היועץ המשפטי דאז, מיכאל בן-יאיר. במהלך אותה שנה נחקר פדהצור ארוכות, פעמים רבות, עומת עם מסמכים ומקורות ונדרש (אך לא נענה) להסגיר את מדליף המסמך ששימש עילה לפתיחת החקירה.

הבה נבדוק מה קרה כאן: מטילים על אדם, שאיש אינו מעלה על דעתו כי התכוון אי-פעם לפגוע בבטחון המדינה, סכנה של העמדה לדין באחת מהעבירות החמורות בקודקס הפלילי שלנו. ולא סתם אדם, אלא מי שעיסוקו היומיומי במשך כל חייו הבוגרים הוא בתחומים בטחוניים רגישים, הן בצד המעשי והן בצד התיאורטי. ויותר מכך: חוקר ופרשן שתפקידו ומחויבותו המקצועית הם להביא לידיעת הציבור כל עובדה ופרט שיש לציבור עניין בהם. טול מן העיתונאי, העוסק למשל בתחומי הביטחון או המשפט, את החופש לדווח על עניינים שחובת הציבור לדעת – ונטלת ממנו את כל שליחותו הציבורית, את אמינותו ואת מעמדו המקצועי. הרי כל המסקר תחומים אלה נחשף כמעט מדי יום למסמכים מסווגים ורגישים, אשר רק מיעוטם מובא בסופו של דבר לידיעת הכלל.

העבירה הקבועה בסעיף 116(2) לחוק העונשין היא מן העבירות המטילות הגבלה כבדה על חופש הביטוי וחופש המידע. בית-המשפט הגבוה לצדק קבע, בשורה של פסקי-דין עקרוניים, כי יש לפרש דברי חקיקה כאלה על דרך הצמצום (פס"ד "קול העם" משנת 1953; פס"ד חברת החשמל נגד "הארץ"; פס"ד שניצר נגד הצנזור הראשי), כדי שלא ייפגעו זכויות יסוד חוקתיות. אז מי, לכל הרוחות, יסביר לשואל איזה אינטרס ציבורי מצדיק א סתימת פיה של התקשורת בנושא כל-כך חשוב – שלא לומר קיומי – והעמדתו של עיתונאי בכיר בסיכון של הרשעה פלילית תחת הכותרת "ריגול"?

לא מעט עיתונאים בארץ ידעו על החקירה המתנהלת נגד עמיתם למקצוע; איש מהם לא פירסם על כך דבר. יש בכך לעורר מחשבה לא רק על טיבה של הסולידריות במקצוע העיתונות, אלא גם על יחסי הגומלין הטעונים בין התקשורת לממסד הבטחוני. אולי בגלל החשש שבסופו של דבר יוכחו החשדות נגד פדהצור, העדיפו חבריו שלא לטפל כלל בפרשה, ואף לא בהיבטים העקרוניים שלה.

ואגב, ראובן פדהצור מעולם לא החזיק במסמך המקורי עצמו (שכנראה לא היה סודי), אלא רק בעמודים ספורים שצולמו ממנו. המסמך לא היה של חיל האוויר או של צה"ל.


עו"ד גלעד שר ייצג בפרשה את ד"ר ראובן פדהצור 


לכתבה המלאה באתר עין השביעית - לחצו כאן