שנת ה-60: זמן לחשבון נפש והכרעה לתיקון שיטת הממשל
 

מאת: גלעד שר 

כאשר מתבוננים במערכת האתגרים שבפני המדינה לעומת המערכת הפוליטית מפלגתית המנהלת אותה – מבינים כי התהום בין השתיים עמוקה ביותר. יש קושי ברור ביצירת מדיניות ארוכת טווח בתחומים מרכזיים של חיינו: בטחון, רווחה, פנים, חוץ, חינוך. הקושי הולך ומחמיר בעשורים האחרונים.

מקבלי ההחלטות מתקשים לעצב מדיניות לאומית ארוכת-טווח ואסטרטגיה ברורה. החלטות מתקבלות ונחתכות בפולסים קצרי טווח, שאינם צופים אל מעבר לתוחלת הקיום של קדנציה שלטונית אחת. ממילא אין הקברניטים פנויים לעסוק בשאלה מה יהיו אופי המדינה ודמותה בעתיד: איך נפעל, למשל, להסרת האיומים המדיניים והביטחוניים על קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי – בטווח הארוך?

אם ניקח, למשל, את המצב הבלתי נסבל של שליטתנו במיליוני פלסטינים, בני עם אחר, זה ארבעים שנה, הנה מתווה אפשרי לחשיבה ארוכת טווח: גבולותיה של ישראל יקבעו על-ידיה, על בסיס של תוואי גדר ההפרדה ויכללו את גושי ההתיישבות הגדולים; תכנית ההיפרדות שתיזום ישראל תופעל לאחר מיצוי הניסיונות להגיע להסכם במו"מ עם הפלסטינים, תוך לקיחה בחשבון של לקחי ההתנתקות ב-2005 מעזה ומצפון השומרון; ולבסוף, גם לאחר ההיפרדות היזומה ימשך הניסיון להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים.

אך למי יש זמן לבחון מתווה זה או אחר? למן הרגע שבו נבחר ראש הממשלה הוא נתון ללחצים פוליטיים בלתי פוסקים שמאיימים על כיסאו. לכך מצטרפים אילוצים ולחצים חיצוניים. עקב כך, רוב ממשלותינו עד כה לא היו מסוגלות לפעול על-פי קווי היסוד שהן עצמן התוו. לרוב אין נעשית חשיבה כוללת לגבי היעדים הלאומיים, אשר ממנה ניתן לגזור תוכניות לביצוע. המערכת השלטונית, שאינה יציבה, אינה מסוגלת לכך.

הלחץ הבלתי פוסק על ראש הממשלה, הגורר מאמצי הישרדות מרגע הצגת ממשלתו בכנסת - חייב להיפסק. אני רוצה לראות שיטת ממשל יציב שבה מקבלים ראש הממשלה והרשות המבצעת שהוא עומד בראשה חופש תכנון לטווח ארוך וחופש פעולה ויישום, וכל זאת מבלי לוותר כהוא זה על פיקוח פרלמנטרי ובודאי לא על ביקורת שיפוטית.

דרושה איפוא חשיבה חדשה הן בקשר לבחירות והן בקשר לשיטת הממשל. אנחנו רוצים ממשלה קומפקטית, שתכהן ארבע שנים מלאות, ושהשרים בה לא יכהנו גם חברי כנסת לצד העבודה המיניסטריאלית שלהם. העלאת אחוז החסימה ל-3 אחוזים, למשל, תשחרר מן הצורך להרכיב קואליציות שאין להן שום מכנה משותף בנושאים הגורליים שעל סדר היום הלאומי.

ברור כי השימוש במכשיר אי-האמון בממשלה חייב להישמר אך ורק למקרים שבהם יש לכך סיבה מהותית. אי-אמון בממשלה איננו יכול להיות כלי שהשימוש בו הופך לשיגרתי בחיים הפרלמנטריים.

מי יוביל את השינוי המיוחל הזה שכולנו מבינים עד כמה אנו זקוקים לו, ללא הבדל השקפה פוליטית? הייתי שמח לראותו מובל על ידי תנועה חיצונית שאינה תלויה בשלטון ואין לה שאיפות להיות חלק ממנו. אני מדבר על אנשים שאינם חוששים משינוי אשר יפגע בסיכוי שלהם להמשיך ולשרוד בתפקידים שהם ממלאים במערכת הפוליטית.

גוף א-מפלגתי אמין ובלתי-תלוי יוכל להוביל תנועה ציבורית. זו מצידה תשפיע על בית המחוקקים לבצע את השינויים הדרושים בחקיקה. המערכת הרי לא תשנה את עצמה בתפשה בשערות ראשה שלה – אלא אם תובל בלחץ שינתב גוף ציבורי בלתי תלוי.

היו ניסיונות לשנות בעבר ולא כולם צלחו. ניסינו את שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ובחרנו באמצעותה ב-1996 את בנימין נתניהו וב-1999 את אהוד ברק. ניסיון החיים המעשי לימד כי סוגיות כמו מימון קמפיין אישי של המתמודד לראשות הממשלה לא נשקלו עד תום לפני שבוצע השינוי החקיקתי שלא עלה יפה. גם הקואליציות היו מורכבות ממפלגות קטנות ורבות מדי. התברר לנו כי יש לחזור – בתיקונים מסוימים – לשיטה שבה מצביע הבוחר בפתק אחד בלבד.

שנת השישים לקיומה של המדינה קרבה והולכת, והיא מתאימה לחשיבת עומק וחשבון נפש לאומי.

אנחנו עדיין מדינה ללא גבולות מוכרים וללא חוקה. ממשלה אחראית חייבת לבחון כיצד לפעול היום כדי להבטיח לדורות את זהותה היהודית, הציונית והדמוקרטית של מדינת ישראל, ברוח מגילת העצמאות. אין לי ספק שאם יקרה השינוי הנדרש בשיטת הממשל, תגבר מעורבות האזרחים בהתוויית דרכה של המדינה, ותעודד אנשים ראויים ומוכשרים להצטרף לחיים הפוליטיים ולהציג אלטרנטיבה להנהגה.

מה דמותנו כחברה דמוקרטית. מה תעודת הזהות שלנו. מה הוא המשטר היעיל, היציב והנכון להנהגת החברה הישראלית – תוך הישענות על סקטור ציבורי מקצועי ויעיל. זה הזמן לחשיבה – וגם להכרעה ולמימוש השינוי בשיטת הממשל".


הכתבה פורסמה באתר 'יש תקווה' בספטמבר 2007