"הספר הזה הוא ספרי"
מאת: תלמה אדמון
כותב גלעד שר בסוף דבר, "וממילא אין הוא אובייקטיבי אלא שיפוטי. נקודת המבט שלי היא ישראלית, יהודית, הומנית. אני מתבונן, מקדיש תשומת לב, מתרכז, משתתף. משתדל להתגבר על דעות קדומות ועל פחדים ולא לשקר לעצמי. אכפת לי. אני מאמין שיש לנו יכולת, כבני אדם וכעם, לגרום לדברים הנכונים לקרות".
הדברים הנכונים, לשיטתו, הם כל מה שצריך לקרות כדי שבין הים לירדן ייכונו שתי מדינות לשני עמים. רק כך, קובע שר, יש עתיד למדינת ישראל דמוקרטית שהיא בית לעם היהודי. לשם כך יידרש משא ומתן עם הפלסטינים, כמובן, אבל הוא אינו הכרחי כמו ההידברות עם המתנחלים. קודם כל המתנחלים. צריך לדבר איתם, אומר שר, להעניק אמפתיה לכאבם. כחלק עקרוני במרשם לעתיד טוב יותר, על המדינה להיערך מבעוד מועד לקליטת מאה אלף מתנחלים בגבולות הקו הירוק, בלי לשכוח את לקחי פינוי מתיישבי רצועת עזה.
ספרו של שר (יליד 1953) אינו פונה לקהל משוכנעים. במנותו את התסמינים הקשים של מדינה בתהליך הרס עצמי מואץ, הוא אינו שופך אש וגופרית על האידיאולוגיות שהביאו את ישראל עד הלום. להפך, הוא פותח דלת ידידותית לקראת המתנחלים. גם אם הוא מאבחן את הקיבעון של ממשלות ישראל, הוא אינו פוצח בהשמצות. הספר כתוב בנימה מתונה, כהרצאה סדורה, ולא כצעקה אישית כאובה. הוא מכיל סקירה היסטורית של ההתרחקות מהשלום מאז 1967, ולצדה מתכון שיכאיב לכל המשתתפים בשלום העתידי. הפלסטינים יוותרו על גושי ההתיישבות הגדולים וייאלצו להסכין עם מובלעות קטנות שיפוזרו בתוך מדינתם; כמאה אלף מתנחלים יפונו מבתיהם ויועברו למגורים ממערב לגדר ההפרדה. השמאלנים ייאלצו להסכין עם נעצי קיומן של אותן מובלעות בפלסטין ואותה גיבנת יישובים גדולים, שתיצמד לנצח לגופה של מדינת ישראל.