הבחירה היא בין ביטחון לאומי לעיוורון משיחי


מאת: גלעד שר


בעקבות טלטלת הקורונה קורא מיכה גודמן לחשיבה רעננה, נקייה מקיבעונות העבר, על הסכסוך הישראלי־הפלסטיני ("הארץ", 28.4). אני בעד. בכל עת כדאי לשוב ולבחון כל חלופה ורעיון, בשגרה ובחירום. אלא שהכותב עצמו מקבע חלוקה מחנאית שגויה, סטיגמטית ומטעה. לצד אחד, הוא קובע, יש חלום אוטופי לסיום הסכסוך בהסכם שלום עקב הסכנה הדמוגרפית. הצד האחר, טוען גודמן, "צועק, בצדק, שאם נצא מהשטחים, נסכן את הביטחון הלאומי". החלוקה המעוותת הזאת משמשת תשתית לכל הניתוח של גודמן. אבל האמת שונה.

ל"צדדים" הממותגים של גודמן אין שום אחיזה במציאות ובעובדות. גודמן, חוקר וכותב רציני, יודע היטב, שאין ולו אדם אחד במרכז ובשמאל הציוני התומך בנסיגה מלאה לקו הירוק — אך הוא בוחר להציג זאת כעמדת ה"צד" הזה. ומנגד, כמי שבקי בעמדות הימין הדתי יודע גודמן, כי לא שיקולי הביטחון עומדים בראש מעייני המחנה הזה.

המחלוקת בעניין הישראלי־הפלסטיני היא בין ביטחוניסטים ישראלים המגינים על ביטחון המדינה ואופיה לבין משיחיסטים מהימין העמוק, המכתיבים עמדות לימין המפלגתי. הקבוצה הראשונה אוהבת את צה"ל ותגן בגופה על ערכי מגילת העצמאות. אפשר לשייך אליה אנשי "שמאל" וגם אנשי "ימין". הקבוצה השנייה אינה מהססת לפגוע בחיילי צה"ל ולשבש את פעילותו, או לאתרג פוליטיקאים מושחתים בארץ ובעולם בתמורה להבטחה לסיפוח שטחים. 

בכל מתווה מדיני־ביטחוני שהציעו ממשלות המרכז־שמאל המעטות שכיהנו בישראל ב–20 השנים האחרונות (אהוד ברק 1999–2001, ואהוד אולמרט 2006–2009) עמדה המדינה על סיפוח של גושי ההתיישבות העיקריים, שמתגוררים בהם כ–75% מהמתנחלים. הממשלות סוככו על גושי ההתנחלות הסמוכים לקווי 1967, אך לא על ההתנחלויות המבודדות בעומק השטח הפלסטיני, והצמידו לכך דרישה להסדרי ביטחון נוקשים, יציבים וארוכי טווח.

לפני 32 שנה ויתרה ירדן על כל תביעותיה לריבונות בגדה המערבית. אך כל ממשלות הימין בישראל, במודע, לא סיפחו שם שטחים ולא החילו עליהם את החוק הישראלי — בניגוד לרמת הגולן ולמזרח ירושלים. הן נהגו כך לא רק מפני ששום ממשל אמריקאי לא היה מאפשר זאת.

כמו בני גנץ וגבי אשכנזי — עד הסתפחותם לממשלת בנימין נתניהו — כל ראשי מערכת הביטחון ובכיריה לדורותיהם אומרים, כי ריצת האמוק להחלת ריבונות על 30% מהגדה היא חסרת תוחלת. הם רואים בסיפוח של ההתנחלויות סטייה מחזון היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומוסרית, עם גבולות מוכרים ולגיטימציה בינלאומית. מהלך כזה גם צפוי, להערכתם, לפגוע ביחסי השלום עם ירדן ומצרים, לגרום לאלימות ולטרור, להתנגדות בינלאומית גם מצד ידידותינו, לסיום התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית ולקריסת הרשות.

בלי ביטחון לא ייתכן שום הסכם. חברי ואני דואגים לגורל המדינה לא פחות מגודמן ואנו משוכנעים, כי על ישראל לפעול אך ורק על פי האינטרס הלאומי שלה. האמת היא, שההתנחלויות אינן תורמות לביטחון המדינה; להיפך, הן מכבידות עליו ותורמות להקצנה של ארגוני הטרור.

ביהודה ושומרון מושקעים כוחות רבים של צה"ל בהגנה על התנחלויות ועל צירי תנועה, בלא כל פרופורציה לכוחות ולאמצעים המושקעים מול עזה או מול החזית הצפונית, המסוכנת שבעתיים. המחיר שהציבור כולו משלם הוא, שהצבא מתאמן פחות ומוכן פחות לעימות צבאי רב־זירות. הלוחמה בטרור אינה נסמכת על ההתנחלויות — היא נשענת על מודיעין, שליטה במעטפת השטח, וחופש פעולה מבצעי. גם בבקעת הירדן — ודרישתנו היא, שתהיה גבול ביטחון לישראל לשנים רבות — אין צורך להחיל ריבונות.

ולכמה הסכמות עם גודמן: ראשית, מוסכם שהבחירה האמיתית שישראלים צריכים לעשות היא בין היפרדות מהפלסטינים לשתי מדינות לאום וגבול ביניהן, כדי לשמור על ישראל כמדינה דמוקרטית ובטוחה של העם היהודי, לבין המשך הסטטוס־קוו המדומיין, או סיפוח חד־צדדי, שיביא את הקץ על המפעל הציוני.

שנית, יש לנצל חלקים מהתוכנית של דונלד טראמפ כעוגן לביטחון ישראל ולמשא ומתן, אם יתקיים כזה. ההיגיון שבבסיס התוכנית, ועל פיו לא ניתן להתעלם מהמציאות שנוצרה בשטח, משרת את האינטרסים של ישראל. הוא גם יקרב את ההבנה של הפלסטינים, שהזמן לא משחק לטובתם. על ממשלת ישראל לקדם בעזרת התוכנית יצירת מציאות של שתי ישויות מדיניות נפרדות, תוך כדי שימור התנאים להסדר בעתיד. עליה לעשות זאת גם תוך כדי נקיטת צעדים עצמאיים, שאינם פוגעים במו"מ עתידי ותלויים רק בנו.

זה לא עניין לממשלה שתהיה מונהגת בידי אדם שכתב אישום בעבירות חמורות תלוי ועומד נגדו בבית המשפט. במצב הזה נדרשים ריסון שלטוני מהמדרגה הראשונה והסכמה רחבה בעם.

אם ברצוננו להתקיים בבטחה כמדינה הדמוקרטית של העם היהודי, טוב לישראל להיפרד בהדרגה מהפלסטינים לשתי מדינות לאום וגבול ביניהן. נקווה, שנשכיל לנווט ביחד בסבך הזה, בלי לאבד את התקווה ואת התבונה, את המצפן ואת המצפון הלאומיים.

 

לכתבה המלאה כפי שפורסמה ב"הארץ" דעות - לחצו כאן