הסיפוח - מעשה פירומניה חפוז בברכת טראמפ


מאת: גלעד שר

 

עסקת המאה של טראמפ, שבחסותה יתקיים סיפוח הגדה המערבית ובקעת הירדן בתצורה כזו או אחרת – אינה מושלמת. נהפוך הוא. אך מי שרוצה להשתמש בה כדי לקדם באחריות לאומית את רכיביה הטובים לישראל, אסור לו לבחור דווקא בסיפוח החד-צדדי. הסיפוח אמנם קורץ לימין המשיחיסטי בטווח הקצר, אך הוא טומן בחובו הרעה אסטרטגית לישראל בכל הממדים: הביטחוני, המדיני, הכלכלי והמשפטי.

ההיגיון שבבסיס עסקת המאה, שלפיו לא ניתן להתעלם מהמציאות שנוצרה בשטח, משרת את האינטרסים של ישראל. הוא גם מקרב הכרה פלסטינית בכך שהזמן לא משחק לטובתם. על ממשלת ישראל לנצל את התוכנית – חרף שלל פגמיה - ולקדם יצירת מציאות של שתי ישויות מדיניות נפרדות זו מזו, תוך שימור התנאים להסדר עתידי.

סיפוח חד-צדדי במנותק מההקשר הזה, ובכלל, הוא רע לישראל. ממשלת נתניהו עומדת בפני מעשה פירומניה חפוז בברכת הנשיא טראמפ. פרטי המהלך מעורפלים, מעומעמים-במכוון, ועל פי הדיווחים לא נעשית מבעוד מועד עבודת תכנון ומטה ראויה ומתבקשת לפני מהלך כה גורלי. מדובר בצעד נטול תכלית אסטרטגית, הפוגע בביטחון המדינה ובאינטרסים הלאומיים שלה.
 
מומחים ובעלי ניסיון ביטחוני, בעבר וגם בהווה – במצטבר, אלפי שנות ניסיון ביטחוני ומדיני - אומרים: סיפוח 30% מהגדה המערבית הוא חסר תוחלת, וטומן בחובו סיכונים ביטחוניים חמורים ומיותרים. כמותם, ישראלים רבים אחרים רואים בסיפוח סטייה מחזון היסוד של ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומוסרית, עם גבולות מוכרים ולגיטימציה בינלאומית.

מהלך כזה גם צפוי, להערכת הביטחוניסטים, לסכן את יחסי השלום עם ירדן ומצרים, לגרום לאלימות ולטרור, להתנגדות ולסנקציות גם מצד ידידותינו, להפסקת התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית ולקריסתה. ובהמשך: שקיעה בבוץ של התקוממות ופיגועים, כשצה"ל ייאלץ שוב להיכנס למרכזי ערים פלסטיניות ולנהל את חייהם של מיליוני פלסטינים.
 
ראש הממשלה בנימין נתניהו התאפיין ברוב העשור האחרון בביטחוניזם מתון. לא עוד. ההרס והחורבן המשפטי-חוקתי-חברתי שהוא זורע בשנים האחרונות, השיסוי וההסתה, הכניסו אותו לסחרור ימני-משיחיסטי גם בשאלת "החלת הריבונות" בשטחי יהודה, שומרון ובקעת הירדן. ההסכם הקואליציוני שנחתם באפריל מעיד כי אל הסחרור הזה נגררו גם מי שהסיפוח החד-צדדי סותר את תפיסתם המדינית-ביטחונית.

גם כאשר הציבור אדיש, ואין מתקיים שיח בהשלכות האפשריות של הסיפוח, חייבת מנהיגות אחראית להתכוונן כראוי דווקא למציאות של שתי מדינות לשני עמים, הטובה למדינה מבחינת ביטחונה הלאומי וחוסנה הפנימי, תוך סיום הדרגתי, בטוח ואחראי, של השליטה בעם הפלסטיני. או-אז תעבור ישראל מתחזוקת הקיים ומהיאחזות בכל מקום בשטח, תוך צפצוף על ההשלכות ארוכות-הטווח, לעיצוב המציאות ולקביעת גבול, ולו זמני, סביב גושי ההתיישבות העיקריים.

אם כך, מתווה ההסדר הטריטוריאלי בהסדר ארוך-טווח הוא פשוט: גושי ההתנחלות הגדולים, אחוז חד-סיפרתי משטח הגדה המערבית, יסופחו לישראל כנגד חילופי שטחים, ויהיו חלק בלתי נפרד מהמדינה בגבולותיה המוכרים. מתגוררים בהם כבר כיום כשלושה-רבעים מכלל המתנחלים ביהודה ושומרון. גבול הביטחון המזרחי יהיה הירדן, ובו תחזיק ישראל לאורך זמן אך לא לנצח. ממילא בכל הסדר עתידי, אם נגיע לכך, מה שצריך להוביל את שיקוליה של ישראל הוא כל מה שיביא ביטחון, ולא בהכרח מיקומו של יישוב כזה או אחר. מדובר בהיפרדות מהפלסטינים לשתי מדינות לאום, כדי לשמור על ישראל כמדינתו הדמוקרטית והבטוחה של העם היהודי ולא בסיפוח שיביא את הקץ על המפעל הציוני.
 
כותרת-המשנה של הספר "מצעד האיוולת היהודי" של אמוץ עשהאל היא "איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם". הבה לא ניתן ידנו לרשום פרק נוסף במצעד האיוולת. עשיית מדיניות ברמה הלאומית אסור שתתבסס על מה שאפשר, אלא על מה שצריך ונכון לעם ולמדינה.

 

 

למאמר המלא, כפי שפורסם ב-ynet דעות - לחצו כאן