40 שנה וכאילו רק אתמול היה הדבר

 
מאת: גלעד שר 
 
"מה הפיצוצים האלה?"
"עזבו זה בום על קולי של הפאנטומים שלנו. לא להתרגש. נמשיך בתדריך"...
"חברה, מפציצים אותנו, אלה סוחוי מצרים. רוצו לטנקים"...

...ביר תמדה, סיני, 6 באוקטובר 1973, 13:500 גדוד 46 בחטיבת השריון הסדירה 401 שבפיקוד דן שומרון, שהיה מכונס בחדר האוכל לתדריך מג"ד לקראת יציאה אחר הצהריים להיערכות באזור תעלת סואץ, שועט כעת מערבה, דרך מעבר הג'ידי. ובקשר – "הם צלחו!" "מי"? "לא יודעים"... בדיוק שלוש שעות לאחר מכן יריתי את הפגז הראשון, תותחן בטנק מ"פ ג'. 26 לוחמים ומפקדים איבד הגדוד במלחמה, תשעה מהם מפלוגתנו, רובם בליל הקרובות הראשון. בסוף היום השני למלחמה נותרו בחטיבה פחות ממחצית הטנקים במצב שמיש ועשרות חיילים ומפקדים נהרגו ונפצעו. לאחר קרוב לשלושה שבועות, בתום הכיתור של הארמיה השלישית של צבא מצרים, הצטלמנו בפעם הראשונה, במצלמה שהיתה תחובה בעומק התרמיל, על סיפונו של הטנק הרצוץ והנאמן שנשא אותנו עד שם. רק אז גם הגיעו אליי הידיעות המרות על חברי לכיתה בגימנסיה העברית בירושלים, עמוס טנא, אורי אבישר ורענן קולר, זיכרונם לברכה, שלושתם טנקיסטים, שלחמו כמונו בגזרה הדרומית.

כל מי שלחם וחזר משם, נושא מאז את מוראות המלחמה וזוועותיה. וגם את חבריו, אלה שאינם, ואלה שנותרו. לי היתה זו החוויה המכוננת בחיי. מצד אחד, המשיכו רבים מאיתנו, ואני בתוכם, במסלולי פיקוד בסדיר ובמילואים, למלא את השורות שהתדלדלו כל כך, ולהבטיח ששום אויב לא יתפוס אותנו שוב לעולם בלתי מוכנים.

ומצד שני, הבנתי עד כמה המלחמה חסרת תוחלת, ובמשך השנים התגבשה תפיסת עולמי: ישראל הציונית, מדינתו הדמוקרטית של העם היהודי, לא תוכרע בקרב. אך עם זאת, קיומה אינו יכול להסתמך על כוחה הצבאי בלבד, גם לא על כיבוש שטחי אויב. השלום, הגבולות הבטוחים, המקיפים רוב יהודי ודמוקרטיה, וערכי יסוד של הומאניות, שוויון, מוסר, אלה יעדיה הלאומיים של ישראל. עשיתי – ועודני עושה – כל שביכולתי, בתפקידים ציבוריים רשמיים, וגם מחוץ לזירה הפוליטית, כדי להביא לכך.

אגב, הערבי הבינו זאת לפני עשור ויותר. ביוזמת השלום הערבית הצהירו 22 מדינות הליגה הערבית כי אין הן רואות עוד סיכוי לפתרון צבאי לסכסוך עם ישראל, ומאז הן שבו ואישררו את היוזמה הזו כמעט מדי שנה. כדי שלא לחזור על המחדלים ההיסטוריים והעיוורון המדיני של גולדה מאיר, משה דיין, ישראל גלילי וחבריהם לממשלה, ודווקא לנוכח ההתפתחויות בעולם הערבי, צריכה ישראל לאותת כעת כי היא נכונה לבחון משא ומתן אזורי עם העולם הערבי הגועש והמדמם. על ישראל להכיר ביוזמת השלום הערבית כפלטפורמה אזורית בינלאומית להידברות רב צדדית עם העולם הערבי, וכבסיס לשיח עם מי מהמדינות המתונות החברות בליגה הערבית, ובלבד שהדבר יבוא לצד התקדמות מעשית במשא ומתן על הסדר מדיני עם הפלסטינים.

ומה קרה לנו, כחברה, במלחמת יום הכפורים? תוך שנים מעטות החל היסוד היהודי - המשיחי לגבור על היסוד הציוני, החילוני, של 25 השנים הראשונות למדינה. התרחקנו ממגילת העצמאות מרחק רב. כעת עלינו לעצב את חיינו ואת גורלנו בידיים נקיות, תוך כבוד לזולת, משמעת וביטחון עצמי, שאינם נובעים מרגשי התנשאות או מפראנויה.

40 שנה למלחמת ליום כיפור

וכדי להבטיח מדינה יהודית ודמוקרטית בגבולות בטוחים, חייבים להיפרד מהפלסטינים. ב-40 השנים שחלפו מאז המלחמה הטראומטית ההיא, חמישה ראשי ממשלה ניסו כמיטב יכולתם, איש איש על פי כוחו ומניעיו והנסיבות שבהן פעל, לשנות את המציאות האזורית לטובת האינטרסים הלאומיים ארוכי הטווח של ישראל: בגין, בהסכם השלום עם מצרים, רבין בהסכם אוסלו ובהסכם השלום עם ירדן, ברק בקמפ דיויד, שרון בהתנתקות ואולמרט באנאפוליס. בשנת ה-66, מצויה מדינת ישראל בצומת קריטי לעתידה כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. ללא גבולות מוכרים ובטוחים, ללא חוקה, עתירת שסעים ומחלוקות בין אזרחיה: ערבים – יהודים, דתיים – חילוניים, ימין – שמאל, ואין צורך להזכיר את המחאה שפרצה וטרם כבתה, על רקע הפערים הכלכליים – חברתיים.

ז'אן ז'ורס, מנהיג הסוציאליסטים בצרפת בתחילת המאה הקודמת, דיבר בשבח האומץ לחפש את האמת, ולהביע אותה. לא להתכופף מפני חוק השקר המנצח, ולא ליטול חלק בתרועות המטומטמות והפנאטיות של ההמון, לא בנשמתנו, לא בפינו ולא בידינו. המערכה על עתידה של המדינה שלנו נראית לעיתים כזו: מוקצנת, שטחית, אדישה לאחר, רוויית פופוליזם והדרה של החושבים אחרת. השיח הפנימי בינינו לבין עצמנו אינו מכבד, אינו אמפאתי ויש אומרים – אינו קיים. שיח פנימי ישראלי, בין כל הסקטורים בחברה הישראלית, יכול ללכדנו, כעם, סביב אתגרי הציונות של המאה ה-21. כך ידע כל אחד מאיתנו כי רב המשותף בינינו על פני המפלג והמפריד. ונדע באיזו מין מדינה כל אחד מאיתנו רוצה לחיות, ולמען מה הוא גם מוכן למות.

40 שנה אחרי, ומעולם, במהלך כל השנים האלה, לא היה בי שום רצון לחיות את חיי במקום אחר.


*גלעד שר, יו"ר הוועד המנהל וחבר הנאמנים של מכללת ספיר. כיהן כמנהל לשכת ראש הממשלה וכראש צוות המו"מ המדיני בשנים 1999-2001. בשירותו במילואים שירת כמ"פ, מג"ד וכאל"מ (במיל). מח"ט 8 וסגן מפקד אוגדה משוריינת. ייסד את המרכז למו"מ יישומי במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, ועומד בראשו. שימש כמרצה אורח בביה"ס למנהל עסקים Wharton וכמורה מן החוץ באוניברסיטת ת"א, ועומד בראש משרד עורכי דין.