'צוק איתן' - הזדמנות למפנה בהתמודדות עם מסע הדה־לגיטימציה של ישראל
מאת: גלעד שר ועינב יוגב
בעיצומה של המערכה הצבאית 'צוק איתן' בעזה, התעוררה באחד הבקרים הקהילה היהודית ברומא לאחר שרוססו על קירות העיר כתובות נאצה אנטישמיות. ברחובות חולקו כרוזים שבהם נטען כי "החרמת כל סוג של מוצר או עסק יהודי היא הכרח לשם עצירת הטבח בפלסטין... כל חנות, מפעל ועסק בבעלות יהודית תומך בישראל ולמעשה הורג את בעלי הזכות לחיות במולדתם". בכרוזים הופיעה רשימה של כ־40 בתי עסק: חנויות בגדים, חנויות קצבים, מסעדות וברים ובתי מלון, אשר לטענת המפרסמים בעליהם יהודים, ויש להחרימם.
זהו מקרה אחד מיני רבים על רקע הלחימה בעזה. דו"ח שפרסמה הליגה נגד השמצה מצא כי ב־51 אחוזים מהאירועים האנטישמיים בחודש יולי, נראה יחס ישיר בין האירועים לבין המבצע הצבאי בעזה. מחברי הדו"ח, אשר ערכו השוואה בין התגובות ברחבי העולם בקיץ האחרון לבין התגובות בעת 'עופרת יצוקה' ב־2009, טוענים להחמרה של ממש ביחס לישראל. פרשנים טוענים כי הפעם התרחבו מעגלי החרם והמחאה נגד ישראל, והם באו לידי ביטוי בשורה ארוכה של תקריות אלימות, ולהצטרפותם של מאות אלפים לחרם הצרכני על נאומי שנאה והתקפות נגד יהודים, מוצרים מישראל בכלל, ומן ההתנחלויות בפרט.
מנגד, במהלך שבעת השבועות של הלחימה בעזה אפשרה הקהילה הבינלאומית לישראל חופש פעולה יחסי, למעט מספר מועט יחסית של גינויים וקריאות להפסקת אש. הסכסוך בין רוסיה ואוקראינה מחד גיסא, ומסע הכיבוש הרצחני של דאע״ש מאידך גיסא משכו את תשומת הלב העולמית. שקט יחסי זה בזירה הדיפלומטית במהלך הלחימה עצמה עלול להטעות את מי שאינם מרימים מבטם אל מעבר למערכה הצבאית נגד חמאס. האיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, הודיע כי הוא שוקל להטיל חרם כללי על מוצרים מישראל, אם לא יסומן מראש מקור המוצרים; בעלות־ברית בולטות כבריטניה וספרד הודיעו במהלך הלחימה כי הן בוחנות את המשך ייצוא הנשק לישראל תיירים ישראלים מסולקים בבושת פנים ממסעדות ומאתרי תיירות, ובכמה מקרים אף מוברחים אל מחוץ לאתרים אלה כדי להגן עליהם מפני והחרם הצרכני הצגות ישראליות מבוטלות בפסטיבלים בינלאומיים גורמים עוינים; מתרחב, בעיקר באירופה.
לכל אלה הצטרפה לאחר 'צוק איתן' תוכניתו החדשה־ישנה של מחמוד עבאס, שהשלב השני והשלישי שלה מתייחסים למקרה של כישלון במשא ומתן, או של היעדר הידברות בכלל. בשלב השני, הרשות הפלסטינית ומדינות נוספות מהליגה הערבית יפנו יחדיו למועצת הביטחון של האו"ם בדרישה להורות על פינוי ישראל מאדמות פלסטין תוך שלוש עד חמש שנים. בשלב השלישי והאחרון, על פי התוכנית הפלסטינית, תצטרף הרשות לכל המוסדות הבינלאומיים, תחתום על אמנת רומא שמכוחה פועל בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג, ושם תגיש תביעה נגד ישראל ומנהיגיה. גישה חד־צדדית זו של הפלסטינים כבר שחקה את מעמדה הבינלאומי של ישראל. באוקטובר 2014 הכיר בית הנבחרים הבריטי במדינה פלסטינית, וממשלת שוודיה הודיעה כי קבלה החלטה להעניק למדינה הפלסטינית הכרה רשמית.
הסבב האחרון מול חמאס החריף את האתגר לישראל בזירות המדינית־דיפלומטית, התקשורתית, הכלכלית והמשפטית. הלחץ הגובר מצביע על כך שהקהילה הבינלאומית עוברת אט־אט מהשמעת ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלת ישראל, לנקיטת אמצעים ומהלכים לשם השפעה על התנהלותה ועל החלטותיה כמדינה ריבונית ודמוקרטית. מעצבי מסע הדה־לגיטימציה נגד ישראל רואים בסיפוק את מעמדה הבינלאומי ההולך ונשחק בהדרגה במהלך 'צוק איתן' ולאחריו, שכן התרחבותה של התופעה והתפשטותה בדעת הקהל במערב מצמצמת כבר כיום, ועשויה לצמצם אף יותר בעתיד, את מרחב התמרון המדיני והצבאי של ישראל.
אחד ההסברים לתנופה חסרת התקדים במסע הדה־לגיטימציה בעת המבצע ולאחריו נעוץ בתחושה בדעת הקהל בעולם כי ישראל, אשר אזרחיה חסו תחת ההגנה היעילה של מערכת 'כיפת ברזל', מגיבה באופן לא־מידתי, תוך פגיעה חסרת הבחנה באזרחים חפים מפשע וזריעת הרס רב ברצועת עזה. התחושה הזו מעידה על אי־הבנת אופי הלחימה של מדינה דמוקרטית אל מול ארגונים לא־מדינתיים. זה למעלה מעשור מתמודדות מדינות המערב ובראשן ארצות הברית, ישראל ובריטניה עם ארגוני טרור הנוהגים להתמגן ולהיטמע באוכלוסייה האזרחית, לזרות טרור ולהילחם מתוך מוסדות אזרחיים מובהקים. חרף זאת, ממשלת ישראל נקטה בדרך כלל במהלך 'צוק איתן' מדיניות מוגבלת, מידתית ומרוסנת בלחימה נגד חמאס.
מחוללי גל האנטישמיות וההוקעה של ישראל פועלים להביא לניצול מרבי את מרכיב הא־סימטריה בלחימה ובעוצמות, תוך ליבוי תחושות החתרנות והדה־לגיטימציה בקרב צרכני התקשורת והציבור בכלל. יתר על כן, מחקרים מצביעים על הלימה מסוכנת בין יעדיהן של תנועות ההתנגדות של הטרור האסלאמי הפונדמנטליסטי ורשת הדה־לגיטימציה למדינת ישראל. אלה מבקשות להביא לכדי ערעור על עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי - האחת באמצעות מלחמת התשה מיליטנטית וא־סימטרית, והשנייה באמצעות חרמות ובניית נרטיב "משחיר" ודה־הומני של מושג הציונות.
ככלל, בחינת התנהלותה של ישראל בשנים האחרונות מעידה כי בין סבבי הלחימה בעזה בתקופה זו פיתחה ישראל מענה אופרטיבי־ביטחוני חלקי לאיום הדה־לגיטימציה. כך, למשל, הקפידה ישראל להישמע לקהילה הבינלאומית ולכבד את הפסקות האש, נקטה זהירות צבאית רבה שבאה לידי ביטוי באזהרה לפני ירי בהודעות בכרוזים, בהנחיות לפנות אזורים דוגמת שג'עייה ובית חנון, במתן פקודות מפורשות שלא לירות לאזורים שבהם יש סבירות גבוהה שייפגעו אזרחים, ועוד.
בזירה המשפטית, כלקח מ'עופרת יצוקה' ומ'משט המרמרה', מקפידה ישראל על היצמדות לכללי המשפט הבינלאומי. משפטנים משולבים בתהליך קבלת ההחלטות בדרגי הצבא הבינוניים והגבוהים, ובמפקדותיהם של הכוחות המתמרנים. זאת ועוד, כבר במהלך הלחימה הודיע מבקר המדינה כי בתיאום עם ראש הממשלה, יבדוק משרדו תהליכי קבלת ההחלטות בדרג הצבאי והמדיני, וכן יבקר את מנגנוני הבדיקה והחקירה של צה"ל והממשלה.
צה"ל למד אף הוא מטעויות העבר, ועוד טרם הקמתה של ועדת החקירה הייעודית מטעמו של מזכ"ל האו"ם, הודיע על בחינה משפטית של 90 מקרים מ'צוק איתן'. בין היתר, הוחלט לפתוח בחקירה פלילית של מקרי ההרג של ארבעת הילדים בחוף, הפצצת בית ספר שבה נהרגו 14 אנשים, ומקרה של ביזה של בשג'עייה. התנהלות זו משקפת כמובן את הקוד האתי של צה״ל, וגם מצביעה על הקפדתה של ישראל על הנוכחות הבינלאומית. מכאן להתמודדות עם הוועדה הבינלאומית בראשות ויליאם שאבאס, שהקימה המועצה לזכויות האדם של האו"ם. במועצה הזו רוב מוחץ למדינות אסיה, אפריקה ודרום־אמריקה - 34 מבין 47 - ובהן מדינות כמו אלג'יריה, ערב הסעודית, פקיסטן, קובה וונצואלה - כל אחת מהן בעלת שיא מרשים מרעותה בתחום השוויון וזכויות האדם - ולכן אין קל מלהוקיע שם באופן אוטומטי את ישראל במסגרת המוסר הכפול והמכופל הרווח כיום בזירה הבינלאומית.
אולם, ניסיון העבר מלמד שאי־שיתוף פעולה של ישראל עם ועדות מעין אלה אינו משרת דבר. הביקורת הישראלית על המנדט והאיוש של ועדות אלה, לרבות זו האחרונה שקמה לאחר 'צוק איתן', היא ביקורת עניינית וראויה, ועל ישראל למחות בצורה רשמית ולהשמיעה באוזני הקהילה הבינלאומית. במקביל, עליה לדרוש להגיש - תחת מחאה כאמור - את טיעוניה העובדתיים והמשפטיים, כדי שאלה יעמדו לפני הוועדה אף אם זו תבחר להתעלם מהם.
עם כל אלה - הכרסום המואץ במעמדה של ישראל בעקבות המבצע מעיד כי אין די באסטרטגיה ביטחונית מדודה, בזהירות מבצעית ובהיערכות משפטית־צבאית. המראות הקשים מעזה, ששודרו ברשתות הערביות הבינלאומיות והאזוריות ללא שום עריכה וסינון או בעריכה מגמתית, הם אלה שנותרים צרובים בדעת הקהל הערבית והמערבית. יתר על כן, ההפגנות והאירועים ברחבי העולם מעידים כי המאבק הפלסטיני כבר חצה את גבולות המזרח התיכון, והצליח להביא לבינאום הנרטיב הפלסטיני ומסגורו כצודק בקרב קהלים רבים באקדמיה, בכלכלה, בפוליטיקה ובציבור הרחב. יש להכיר בכך כי מאחורי המערכה להפיכתה של ישראל למדינה "מצורעת" ומוקצית מחמת מיאוס, בדומה לדרום־אפריקה בשעתה, ניצבת אסטרטגיה מאורגנת. מטרתה להגביר את המעורבות הבינלאומית בישראל גופא ולהכתיב את תנאי קיומה העצמאי ואת גבולותיה, תוך כרסום במעמדה של ישראל כמדינתו הריבונית של העם היהודי. הדבר נעשה תוך העתקה טקטית ומניפולטיבית של הקמפיין העולמי שנוהל בשעתו נגד דרום־אפריקה - דיקטטורה גזענית - אל מרחב הסכסוך הלאומי הפלסטיני־ישראלי.
ישראל איננה מדינת אפרטהייד וסביר להניח שכוחות דמוקרטיים־ליברליים בקרב אוכלוסייתה ייאבקו כדי שלא תהיה כזו לעולם. ויחד עם זאת, כבכל סבב לחימה שבו הייתה ישראל מעורבת בעשור האחרון, גם במהלך 'צוק איתן' וביתר שאת אחריו, הלכו וגברו ההשוואות - שטחיות ונטולות בסיס ככל שיהיו - בין ישראל לבין משטר האפרטהייד הדרום־אפריקני. המהלכים שנועדו להטמיע בדעת הקהל במערב תודעה כי ישראל=אפרטהייד החלו כבר לפני שנים אחדות על ידי פעילים וארגונים לא־ממשלתיים. הם מושתתים, בין היתר, על השוואות חוזרות ונשנות בין ישראל לדרום־אפריקה, תוך שימוש בשפה גזענית ומסיתה המתארת את התנהלות ישראל בשטחים כשואה, כפשעים נגד האנושות וכטיהור אתני.
במסע הדה־לגיטימציה המתנהל נגד ישראל אין אבני דרך מוגדרות וברורות. הוא מתנהל בעצימות משתנה, מעל פני השטח ומתחתם. לפיכך, הסכנה אורבת לא רק בהתדרדרות מהירה לכדי בידוד ישראל והוקעתה, אלא גם בהתעוררות מאוחרת ואומללה של ישראל להיערך כנגד המערכה המתנהלת נגדה. גם ההחמרה במעמדה של דרום־אפריקה בקהילה הבינלאומית לא התרחשה בן־לילה, אלא בתהליך כרסום מתמשך. במשך כעשרים שנה התפשטה ההתנגדות לאפרטהייד בדעת הקהל העולמית בצורה של חרם ומשיכת השקעות, במוסדות תרבות ואקדמיה, בתאגידים וחברות פיננסיות, ולבסוף הצטרפו גם הממשלות בדמוקרטיות המערביות, ובראשן ארצות הברית. הבידוד הזוחל הזה עלול להיות מנת חלקה של ישראל חרף אופייה הדמוקרטי, הישגיה הצבאיים ומדיניותה הביטחונית המדודה.
דווקא כעת, עם הישגיה הצבאיים של ישראל במבצע 'צוק איתן' ולנוכח האיום ההולך וגובר מצד הארגונים הקיצוניים במזרח התיכון, נוצרה הזדמנות למפנה מדיני בהתנהלותה של מדינת ישראל, ובמענה אפקטיבי ובעל משקל ממשי למסע הדה־לגיטימציה וההשחרה המתנהל נגדה. עליה לפעול לסיום הסכסוך הישראלי־ערבי, ובמרכזו הסכסוך הישראלי־פלסטיני, תוך הבטחת קיומה וביטחונה בלב המזרח התיכון הסוער, ולנוכח גלים של טרור אסלאמי פונדמנטליסטי.
ההפיכות במדינות ערב, מלחמת האזרחים בסוריה, התעצמות הג'האד הסלפי, קריסת מערכות שלטון, טרור דאע״ש, עליית כוח הרחוב והיחלשותם של המשטרים בכלל מדינות האזור - כל אלה מחייבים את ישראל למדיניות זהירה וערנית, אך אין פירוש הדבר הנצחה של הסטטוס קוו. נראה כי כיום נוצרו עבור ישראל נסיבות והזדמנות שיש טעם לנצלן, לשילוב היוזמה המדינית־אזורית עם משא ומתן ישראלי־פלסטיני, תוך היערכות עצמאית ובלתי־מותנית להיפרד מן הפלסטינים. יוזמה משולבת ומדורגת כזו תחתור לסיום הסכסוך הישראלי־ערבי, ותבטיח את עתידה של ישראל כמדינתו הבטוחה והדמוקרטית של העם היהודי - מתוך ראייה אחראית, ארוכת־טווח ומפוכחת של ביטחון המדינה ואזרחיה.
בזאת לא די. במקביל למהלכיה המדיניים של ישראל ובנוסף להם עליה להתמודד, במאמץ לאומי ובינלאומי, במערכה האפקטיבית לדה־לגיטימציה המתנהלת נגדה בכל הזירות שהוזכרו לעיל. באקדמיה, בכלכלה, בתרבות, בסחר ובתיירות עומדים אזרחים ישראלים מול חזית הדה־לגיטימציה ונושאים בנטל הכלכלי, התדמיתי ולעיתים האישי של המערכה. חובתה של המדינה להגן על כל היחידים שעומדים בחזית, אף שאינם חלק פורמלי ממערך שלטוני או צבאי, באמצעות מערך מגונן ממשלתי יעיל שלא יותירם בגפם.
לפיכך, על הממשלה להקצות משאבים, לשלב כוחות, לפתח תורות הפעלה ותורות לחימה, לרתום לפעולה גופים ויחידים מחוץ למערכת הממשלתית ובעיקר - לארגן את כל אלה בראייה אסטרטגית אך דחופה. בידי ישראל מצוי כיום הכוח לחולל שינוי ומפנה לשם התמודדות עם האיום המורכב הזה, ויפה שעה אחת קודם.
לשמירת המאמר - לחצו כאן (עמוד 167)