חבר "בר רשות" במושב – אשליית יתרון וסיכון בצידה

במסגרת מעמדם זה ניתן בידם על ידי הבעלים , מינהל מקרקעי ישראל , לבצע טרנזקציות בנחלתם ולהשביח את בתיהם תוך השקעת מיטב דמיהם ומרצם.

נוכח הפרקליקה המתוארת לעיל, מעמדו של "בר רשות" כזה נתפס על ידי בעלי הזכויות כמו גם על ידי גורמים ממלכתיים מסוימים כמעמד דומה לזה של בעל זכויות קנייניות, למרות שהגדרת "בר רשות" מכוונת אל ההיפך הגמור.

הפרקטיקה הזו הביאה את הועדה המקומית לתכנון ולבניה "לודים" לחייב חבר מושב בתשלום היטל השבחה.

חבר המושב עתר לבית המשפט המחוזי בעתירה מינהלית כאשר בהמלצת בית המשפט הועבר הדיון לבית משפט השלום כערעור היטל השבחה.

המערער טען כי מכוח מעמדו כ"בר רשות" בלבד במקרקעין ולא כ"בעלים" או כ"חוכר לדורות" אין בסמכות הועדה המקומית לחייבו בתשלום היטל השבחה.

הועדה המקומית ניסתה להצדיק את החיוב בטיעון לפיו:

"טיבן של הזכויות ילמד לא רק מתוך החוזה, אלא אף מתוך התנהגות הצדדים ותפיסתם את מהות החוזה". (פרקטיקה, אמרנו?)

בית משפט השלום אמר את דברו באופן נחרץ וחד ופסק כי אין ב"פרקטיקה" כדי יצירת זכויות קנייניות!

נוסח סעיף 161 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 קצר וקולע:

"מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק" ומדגיש בית המשפט: "ניתן ליצור זכויות במקרקעין לפי חוק כלשהו, אבל – חוק הוא חוק, והסכם הוא הסכם ואין מלכות נוגעת במלכות".

החוק הקובע הוא חוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965, סעיף 2 (א) של התוספת השלישית:

"חלה השבחה במקרקעין, בין מחמת הרחבתן של זכויות הניצול בהם ובין בדרך אחרת, ישלם בעליהם היטל השבחה לפי האמור בתוספת זו (להלן – היטל), היו המקרקעין מוחכרים לדורות, ישלם החוכר את ההיטל..."

ומכאן הדגיש בית המשפט: "היטל השבחה יחול לחול רק על בעלים של מקרקעין ורק על חוכר של זכויות במקרקעין, הא, ותו לא.

בית המשפט הפנה אצבע מורה אל ההסכם הסטנדרטי בין מינהל מקרקעי ישראל לבין המושב שם מעוגן מעמדו של חבר האגודה: "כזכויות בר רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו ואין בהן כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה על פי חוזה זה כבר רשות לכל דבר וענין".

במשפט הזה יצא המושבניק וידו על העליונה. הוא חסך לעצמו את היטל ההשבחה, אלא, מן הסתם לא העלה על דל שיקוליו את האפשרות שמא זהו "נצחון פירוס" עבורו ועבור ציבור ברי הרשות בנחלותיהם אל מול מינהל מקרקעי ישראל.

שמא פסק דין זה יבשר את תחילתו של הפיחות במעמדו ובזכויותיו של בר הרשות למרות שהקשות מקלדת לאין ספור ניתן להקיש בסוגיית הדירותו ותוקפו של הרשיון שנתן מינהל מקרקעי ישראל למתיישב על הנחלה שבבעלות המינהל והסתמכותו של בר הרשות בתום לב על ההרשאה והשקעתו הרבה במקרקעין עקב כך.

יתכן ובמשפט זה יוצא המושבניק כמי שלא רואה מעבר לחוטמו ומושך את שטיח נחלתו מתחת לרגליו. הוא עצמו עמד וטען נגד מעמדו ותוקף זכויותיו למול עיניהם המשתאות של חברי הועדה המקומית שראו בו ובשכמותו בעלי זכויות של ממש המצדיקות את חיובם בהיטל השבחה על המקרקעין שבחזקתם.

לא בעלים הוא העורר וגם לא חוכר לדורות, הריהו בר רשות בהגדרה,... ואולי ייטב הדבר בעיני מנהל מקרקעי ישראל שעשוי לכלכל צעדיו בהתאם, והמבין יבין !

(ת.א. (רח') 101/07 גליקמן נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה "לודים").