מי מפחד מכוח בינלאומי בגדה המערבית ובעזה?

 
מאת: גלעד שר 

הפיגוע הרצחני והנתעב בלב ירושלים בשבוע שעבר הציף באחת תסכול עמוק: חרף כל הצלחותיה המבצעיות של מערכת הביטחון, הטרור הפלסטיני שב ומכה. הממשלה החדשה של אבו מאזן, אף לוא רצתה בכך בכל מאודה, אינה מסוגלת להדביר את הטרור. עצירתה של תרבות המוות הפונדמנטליסטית שפשתה בחברה הפלסטינית שוב אינה מותנית בהישג מדיני כזה או אחר. לאחר כ-260 מחבלים-מתאבדים שביצעו פיגועים בפועל בעשור האחרון, רובם המכריע בשנתיים האחרונות, ההתאבדות למטרת רצח ישראלים היא בחזקת תופעה המונית אצל שכנינו.

מפת-הדרכים האמריקנית אימצה שני עקרונות חשובים: הפסקת האלימות והטרור לצד הפסקת ההתנחלויות, ובסוף הדרך - מו"מ מהותי שיניב מדינה פלסטינית בלתי-חמושה אך ריבונית, בצד ישראל הבטוחה. הכיבוש על כל היבטיו, ייפסק.

אפשר להניח, כי העקרונות המנחים למו"מ, לכשיתחדש, יתבססו במידה רבה על פשרות שיעשו שני הצדדים, על בסיס הפתרונות למצב-הקבע אשר נדונו בשנים 1999- 2000. אך הסדר הקבע עוד רחוק, וההבשלה לקראתו על רקע המציאות הטראגית שבה אנו חיים - ארוכה. גם ההכרה כי היפרדות יזומה ע"י ישראל, בלא הסכם, אל מעבר לקו גבול ומכשול ביטחוני-מדיני היא תוכנית חירום חיונית לעתידנו, עדיין אינה מחלחלת אל מרבית הציבור אצלנו.

נותרנו איפוא עם המפה. מפת הדרכים החבוטה מכל-עבר אכן ראוייה לביקורת שהוטחה בה, ואין בכוחן של ארבע-עשרה ההסתייגויות הפושרות שהציגה ישראל כדי להקהות את פגמיה. המפה אינה כוללת מנגנוני אכיפה ובקרה יעילים, והרי שלב היישום היה נקודת הכשל של כל הסכמינו עם הפלסטינים עד כה. לוחות הזמנים שבה אינם ריאלים. אין בה חזון ברור של הסדר הקבע, אין הגדרות מדוייקות של מחוייבויות הצדדים ובכך נפתח פתח למשברים, מחלוקות וסכסוכים אינסופיים ביניהם. זהו מסמך פוליטי רופף, המייצג את המכנה המשותף הנמוך ביותר להסכמות מינימליות.

אבל: מפת הדרכים היא כיום המכשיר היחיד שיש בידי הצדדים לחזרה לנורמליות, לאחר שנתיים וחצי עקובות מדם, מתישות, חסרות תוחלת. היא בבחינת סולם שנתנה ארה"ב בידי הצדדים להשתחרר זה מחיבוקו האלים של זה, אך הסיכוי היחידי להצלחת ההיפרדות החיונית כל-כך הוא במידת המעורבות של צד שלישי ביישומה. ואין מי שיוכל להוביל כוח פיקוח שכזה, על דעת ישראל והפלסטינים, חוץ מארה"ב.

במה מדובר? אחת האפשרויות הנבדקות היא להחיל נאמנות (פרוטקטורט) בינלאומית על השטחים הפלסטיניים, ולהגדיל את הנוכחות הבינלאומית האזרחית/צבאית באזורים שישראל תפנה במסגרת מפת הדרכים.

כוח ייצוב בינ"ל, בראשות ארה"ב, שיקבל את האחריות על השטחים הפלסטינים, יאפשר לישראל לצאת בביטחון יחסי ממרכזי האוכלוסייה הפלסטינים אף בהיעדר הסכם.

משימתו של הכוח, הרכבו, מבנהו ומתכונת פעולתו, יתבססו בין היתר על השיקולים הבאים:
  • המנדט, או הנאמנות הבינלאומית, יחולו על השטחים הפלסטינים בהתאם לקו הגבול הזמני שייקבע על-פי מפת הדרכים.
  • כוח ייצוב בינלאומי בפיקוד של ארה"ב ובהובלתה ייפרס בשטחים הפלסטינים ויקיים נוכחות סמלית בגבולותיה החיצוניים הזמניים של המדינה הפלסטינית. הוא יקבל אחריות כוללת - ביטחונית ואזרחית - ויחליף הן את צה"ל והן את הרשות הפלסטינית, עד להתגבשות הנהגה פלסטינית יציבה ואחראית ומנגנוני ביטחון יעילים.
  • הכוח הבינלאומי יפעל בשיתוף ובתיאום עם צה"ל, ועם הגורמים הפלסטינים הרלבנטיים, ללחימה רציפה ויעילה בטרור על כל סוגיו ותשתיותיו. הוא יעסוק במניעת הסתה, בפירוק הארגונים החמושים ואיסוף הנשק, ובבניית מנגנון בטחון מרכזי שיוכל לקבל בעתיד את האחריות הביטחונית על השטח וייצור תנאים להתפתחות שלטון יציב.
  • במקביל לאחריות הביטחונית, יפעל הכוח הבינ"ל, באמצעות קרן המנדט המרכזית, לשיקום התשתיות הכלכליות בשטחים הפלסטינים וליצירת הבסיס למנהל תקין ושלטון חוק - הלא הן הרפורמות שבהן דובר כה הרבה.
  • ישראל תוכל לבחון, במסגרת יציאה מעזה, את המודל של נאמנות בינלאומית וכוח בינלאומי כמודל ("עזה תחילה"), ורק לאחר מכן ובדירוג ליישמו בגדה המערבית.
  • תפקידו של הכוח הבינלאומי יימשך מעבר לשלב הראשון של מפת הדרכים (האמור להסתיים - על-פי התכנון - בתוך חודשים ספורים) ויהווה כלי הכרחי להגעה להסדרים וליישומם. הרכב הכוח והמנדט שלו ישתנו בהתאם לצרכים.
  • תגובש עמדה בקשר לנוכחות בינלאומית לפיקוח, בקרה ומעקב בתקופת הקבע.
את מרבית המטלות האלה אין בכוחנו, או בכוחם של הפלסטינים, לעשות ללא עזרה מסיבית מבחוץ. הפתרון תקף גם להיפרדות יזומה על-ידי ישראל, בהיעדר הסכם עם הפלסטינים. בטרם נמצא עצמנו עם כוחות או"ם חסרי-ערך כאן, עדיף שניזום דיאלוג ענייני עם הנשיא בוש על הדרך היחידה שתמנע ממפת הדרכים להסדר להכשל כישלון חרוץ. 


עו"ד אל"מ (מיל.) גלעד שר היה ממנהלי המו"מ המדיני בשנים 1999-2001, וכיהן כמנהל לשכת ראש הממשלה.