נמל ימי בעזה – צעד לכיוון נורמליזציה?
מאת: גלעד שר ויונתן הויברגר
מלכתחילה, הממסד הביטחוני בישראל הסתייג מאוד מבניית נמל פלסטיני בעזה, מחשש שהנמל ייעשה מעבר נוסף לכניסת נשק ומחבלים. לשיטתה של ממשלת ישראל, רק צה"ל מסוגל להבטיח בדיקות אפקטיביות של כלי שיט ומשלוחים הנכנסים לנמל. לפיכך, למרות שהחוזים לבניית הנמל (שתוכנן אז כנמל של הרשות הפלסטינית בפיקוח ישראל) נחתמו כבר ב-1994, המחלוקות הנמשכות סביב סידורי הביטחון וההפעלה מנעו את בנייתו בפועל. בהמשך, התכניות לנמל ימי בעזה שבו ואושרו במזכר שארם-א-שייח (1999). הבנייה הייתה אמורה להתחיל מיד, לצד הקמת מנגנוני ביטחון וביקורת מכס של אנשים וסחורות והקצאת אזור שייועד לבדיקה וביקורת. בפועל, החלו העבודות בקיץ 2000 והן היו אמורות להסתיים בתוך שנתיים. ואולם ישראל עצרה את הבנייה זמן קצר לאחר מכן, ובהמשך, בזמן האנתיפאדה השנייה (אנתיפאדת אל-אקצה), האתר הופצץ ונהרס. המדינות התורמות עצרו את מימון הפרויקט והעבודות הופסקו כליל.
למרות שישראל יצאה מעזה לחלוטין בקיץ 2005, לפני למעלה מעשור, גורמים מרכזיים בקהילה הבינלאומית עדיין מתייחסים אל הרצועה כטריטוריה המצויה תחת אחריות ישראלית. המצור הימי שהטילה ישראל על עזה מסיבות ביטחוניות ממשיך להשפיע באורח שלילי על תדמיתה של המדינה בעולם, תוך התעלמות מהעובדה שישראל מקיימת את התחייבויותיה ההומניטריות לאוכלוסייה. המצב הנוכחי בעזה ממשיך להיות בעיה ישראלית, והוא נתפס כבעייתי גם בעיני הקהילה הבינלאומית.
ומה עכשיו?
חלופות פיזיות: האם ישראל תיקח חלק במשא ומתן רציני בנוגע לבניית נמל ימי בעזה? אם תחליט הממשלה בחיוב, יהיה עליה לשקול שתי חלופות. האחת, להתיר בנייה של נמל ימי בעיר עזה עצמה, בין אם על החוף או בתוך הים; האפשרות השנייה היא לבנות נמל עבור עזה, אך לא בתוך עזה, למשל, באל-עריש שבשטח מצרים, או באשדוד, עם רציפים נפרדים לסחורות שמיועדות עבור עזה.
חמאס: אם תיושם החלופה הראשונה, חמאס עתיד לשווקה כניצחון פוליטי: נמל ימי בעזה בניהול הפלסטינים יהיה התשובה לתביעתו של חמאס לאוטונומיה. במקרה כזה תעמוד בתוקפה השאלה המרכזית, כיצד תענה תכנית כזו על הדרישות הביטחוניות של ישראל. בלי קשר לשאלה האם חמאס יסכים לפיקוח ישראלי מסוג כלשהו על הנמל, סביר שישראל לא תסתכן בשליחת כוח אדם משלה לעזה כדי לבדוק סחורות ואנשים המגיעים לנמל דרך הים התיכון. נוסף לכך, מצב שישראל או צד שלישי מפקחים על הנמל, יתנגש מן הסתם עם השאיפות של חמאס לחופש תנועה, אוטונומיה והצגת הישג פוליטי. נראה כי מעבר נוסף שיפעל במתכונת כרם שלום, למעט היותו בים – לא יספק את חמאס. יישום החלופה השנייה, של בנייה באתר שמחוץ לרצועה, תניב גם היא תוצאה דומה.
שיקולים אזוריים: קרוב לוודאי, שאחת הסיבות העיקריות לכך שההנהגה הפוליטית בישראל אינה תומכת בפומבי בתכנית הנמל הימי היא ההתנגדות המצרית. במידה מסוימת, אם כי פחותה, גם התנגדותה של הרשות הפלסטינית לנמל בעזה מהווה שיקול. לישראל אין עניין להרגיז את מצרים, שעמה היא מתואמת בקשר להתפתחויות אזורית, והרואה בחמאס ובטורקיה אויבים ומתנגדת לחיזוק חמאס ולתכניות של טורקיה לשיקום עזה. אף הרשות הפלסטינית אינה מרוצה מהרעיון וחוששת כי חמאס יזכה בתמיכה נוספת הודות להישג הפוליטי הניכר, שיהיה גלום בבניית נמל בעזה.
החלטה מורכבת: מדברים אלה עולה כי את הדיון על נמל ימי בעזה ראוי לנהל לאור שלושה שיקולים:
ראשית כל, ההצעות לבניית נמל יצטרכו לתת מענה לצורך הדחוף של חמאס ואוכלוסיית עזה בזרימת סחורות והקלת התנועה של אנשים מתוך עזה ואליה. עם זאת, אם בסופו של יום יהפוך הנמל למעבר נוסף שייתפס בעיני הפלסטינים כסמל לכיבוש הישראלי, הרי שלא יושג שינוי מציאות של ממש. מול זאת יש לבחון מן הצד הישראלי כיצד ניתן להקים נמל עם הסדרי ביטחון הולמים, בלא שחמאס ירוויח מכך הון פוליטי משמעותי.
מכאן נובע השיקול השני. על הנמל לתת מענה לחששות הביטחוניים של ישראל ושל מצרים. אם יפקח עליו צד שלישי הכשיר לכך, יהיה עליו להצטייד בטכנולוגיה הרלוונטית, במכשור ובסמכויות, שיאפשרו לו למנוע הברחה של נשק ושל חומרים וציוד כפולי-שימוש, כמו גם כניסה ויציאה של מחבלים. אולם חשוב לציין, כי בלי פיקוח פיסי גם באתרים בתוך הרצועה, שבהם נעשה שימוש בחומרי הבנייה ובחומרים כפולי-שימוש אחרים, כל הסדר ימשיך לאפשר לחמאס להסיט סחורות ליעדים צבאיים ולטרור, ולבניית מנהרות טרור.
שלישית, על בניית הנמל לשלב מידה של הבנה דיפלומטית בין גורמי האזור המעורבים, כזו שתביא להפסקת אש ארוכה. לא ישראל ולא חמאס מעוניינים בסבב נוסף של עימות בזמן הקרוב. יש לעגן הסכם על הקמת נמל בהפסקת האש שהוסכמה ב-2014, עם סיום מבצע 'צוק איתן', ובהסכמה-במשתמע דאז לפתוח במשא ומתן לא-ישיר בין ישראל לחמאס.
למאמר המלא, כפי שפורסם ב'מבט-על', INSS - לחצו כאן
להורדת המאמר לחצו כאן