תכנית לתשתית לאומית כעילת תביעה לפיצויים מכוח סעיף 197

התת"ל פורסמה ביום 7/9/2005, כאשר עד אישורה לא חלה תכנית מתאר מקומית או מפורטת מכח החוק על החלקה אשר ייעודה מוגדר לחקלאות.

המחלוקת העיקרית נוגעת לשינוי מס' 42 לתמ"א 3 (להלן: "שינוי 42") שהינו שינוי לתכנית המתאר הארצית לדרכים תמ"א 3 בו כלול כביש 9. תוואי הכביש בשינוי 42 שורטט על מפה לבנה והוא אינו כולל רישום גושים וממילא גם לא חלקות.

הטענה הבסיסית של הועדה המקומית היא שהנזק כבר נגרם משינוי 42 ממנו ניתן ללמוד על הפגיעה בחלקת העוררת ועל כן, משלא הגישה תביעתה בתוך 3 שנים ממועד השינוי הנ"ל, חלה התיישנות, לכן אין מקום להגיש תביעה בגין התת"ל שאין בה שינוי בנזק אותו יצר שינוי 42, ודין התביעה להדחות.

בערר זה העלתה העוררת טענה תקדימית לפיה שינוי 42 אינו משמעותי מבחינת הפגיעה אותה יצר, מדובר בתכנון עיקרוני שהשפעתו על השוק זניחה, השוק מתעלם מהשפעה זו, על כן, הפגיעה שנוצרה משינוי 42 אינה מאיינת את האפשרות להגשת תביעת פיצויים מכח התת"ל.

הועדה המקומית ומע"צ מתנגדות לטענות אלו, לשיטתן, משזוהתה הפגיעה בשינוי 42, נגרם כל הנזק במסגרתה, התת"ל לא שינתה את המצב התכנוני באופן המאפשר הגשת תביעת פיצויים. ירידת הערך נגרמה כאשר נקבע בשינוי 42, כי על חלקת העוררת עובר כביש, על כן לא ניתן לומר כי הפגיעה לא היתה ידועה עוד בטרם אישור התת"ל.

לטענת העוררת, בשל ההוראות הגמישות הקיימות בתמ"א לדרכים 3, שינוי מס' 7 (להלן: "תמ"א 3"), לא ניתן לדעת בודאות כי הפגיעה אכן תתרחש על החלקה. יתכן ובכלל הכביש יעבור במקום אחר ממנה, על כן, רק כאשר אושרה התת"ל, הובהר במדוייק מיקומו של הכביש, התקיימה ודאות הפגיעה, ורק אז ניתן היה לתבוע את הנזק. כמו כן, שינוי 42 והתת"ל מהוות הליך תכנוני אחד שאושר בשנת 2005 כאשר מועד אישורו מתחיל את מירוץ ההתיישנות.

ועדת הערר הדגישה כי תכנית מתאר ארצית על שינוייה, יכולה להוות עילת תביעה לפיצויים, מכח סעיף 197 לחוק, ובלבד שניתן לזהות את הפגיעה בחלקה במסגרת אותה תכנית.

אם בתכנית מאוחרת אין שוני בפגיעה שנגרמה על ידי תכנית קודמת, אין למעשה נזק בר פיצוי, שהרי הנזק נגרם כבר בגין תכנית קודמת, מכאן שהנפגע צריך להגיש את התביעה במועד המתאים של אותה תכנית אשר פגעה בו לראשונה, אותה פגיעה שהוא תובע בגינה פיצויים.

דהיינו – כאשר קיימת תכנית קודמת, על התובע להוכיח כי מהתכנית הקודמת (שיכולה כאמור להיות תמ"א) לא ניתן היה ללמוד על הפגיעה במקרקעין, שאז – הפגיעה תהיה מהתכנית החדשה, מאידך, כאשר כל הפגיעה גלומה בתכנית הקודמת, לא ניתן להגיש תביעה מכח תכנית מאוחרת, שכן, נזקיה נבלעו בתוך התכנית המקורית.

ולענין ערר זה וטענת העוררת שאינה מתעלמת מקיומה של תמ"א 3, אלא מבהירה, כי זו אינה יוצרת פגיעה מלאה ואת מרבית הפגיעה יצרה התת"ל – אכן – לתכנון המפורט בתת"ל הושארה גמישות רבה. סטייה של עד 750 מטר לכל כיוון , אינה ענין של מה בכך. והיא יכולה להביא לכך שחלקה שהיתה כלולה בשינוי, לא תהיה חלק מהכביש שיסלל בסופו של יום, על פי התכנית המפורטת.

שינוי 42 אינו כולל הוראות של תוכנית מפורטת, על אף שהוא בא לקבוע את התוואי של הכביש, הרי מדובר בתוואי עקרוני שיש לתכנונו באופן מפורט בשלב מאוחר יותר, אחרת לא היה צורך בתת"ל ולכן ניתן לקבוע כי קיימת פגיעה כלשהי מהתת"ל בהשוואה למצב בו היה ידוע ומפורסם רק שינוי 42.

לפיכך קבעה ועדת הערר המחוזית, לא היה מקום לדחות את תביעת העוררת אלא לזמן את הצדדים על מנת שיטענו לגבי האפשרויות להסטת הכביש ועד כמה היה בכך בכדי להשפיע על הפגיעה בחלקה.