החובה להעניק תנאים הוגנים לעובדים זרים

השופט הנכבד עטה הדרת חשיבות נוכח אשר הגדיר כ"כתב אישום ראשון מסוגו המתייחס להפרת החובה להעניק תנאים הוגנים למהגרי עבודה" ותיארם כ"שואבי מים וחוטבי עצים, מתגוררים בשולי הערים, בתנאים קשים תוך שמתייחסים אליהם כשקופים" ותוך שמתעלמים מזכויותיהם.

השופט הרים את דגל "חלחולן של הנורמות הראויות גם לתרבות ההעסקה בישראל" (כלשונו) ועשה זאת באמצעות חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים).

החברה הקבלנית, שאת פרטיה בחרנו לשמור עמנו, עמדה בפני משימה קשה, בהיותה הראשונה ש"זכתה" לכתב אישום זה, בנסותה לשכנע את בית המשפט כי חלפו כחמש שנים מאז האירועים נשוא כתב האישום, שהוגש כשנתיים לאחר התרחשות האירועים, ובשל חלוף הזמן לא ניתן היה להעיד את העובדים הזרים שעזבו את הארץ.

ועוד ניסתה החברה לשכנע את בית הדין בדבר תנאים מפליגים אותם נתנה לעובדיה הזרים – מאות במספר, כי מדובר בכתב אישום ב"זוטי זוטות" פעוטי ערך ובנורמה חדשה שיצאה בסמוך לפני קרות הארוע.

בית הדין הביא בהכרעת דינו את דברי חז"ל והרמב"ם "כל הקונה עבד – כקונה אדון לעצמו", והפליג בתיאור עבדות ישראל במצרים מכוחה נקבעו חובות מוסריים ובאזהרות התורה והגמרא למען יישמרו זכויות הגר.

החברה הקבלנית שמצאה עצמה נחשונית בקו החזית ספגה מבית הדין עבירה אחת של מגורים בלתי הולמים אשר הוכפלה ב- 34 עובדים זרים "כל אחד עולם ומלואו" (כלשונו) לכל אחד לא היה ארון, לא חימום ואף היה נתון לסיכון בגין העדר בטיחות בגז.

נכון – שהחברה לקחה את העובדים לטיולים על חשבונה, העניקה להם אוכל ומשקה בחגיהם, דאגה לטיפול רפואי, רכישת תרופות, טלויזיה בכבלים, טבח וכו'.

אבל – הנורמות אותן קבע המחוקק הינן בסיסיות, נורמות סף מהן אסור לגרוע אלא רק להוסיף להן. כך, בית-הדין.

בית הדין גזר על החברה קנס בסך של 100,000 ₪ וכן סכום דומה כתנאי שהחברה לא תעבור עבירות מסוג העבירות של כתב האישום למשך 3 שנים.

בית הדין הדגיש, כי עונש זה הינו על דרך בית הלל ואין בו משום מיצוי הדין עם הנאשמת.